המרצה נכנסת לכיתה ומדליקה את המקרן. היא ניגשת לאתר הקורס שעוזר ההוראה פתח רק לפני שבוע על פלטפורמת ההוראה המקוונת של המכללה, ומורידה את המצגת הממוחשבת שהכינה לקראת השיעור וכן גיליון נתונים שבו תשתמש כדי לפתור את שאלות הדוגמה. האולם שמולה מתמלא חיש קל מלבנים זקורים וכסופים צגי המחשבים הניידים המפיצים אור נעים על פני הסטודנטים. בשעה הקרובה יקלידו התלמידים השקדנים כל מילה שהמרצה תוציא מפיה, ומדי פעם יקפצו לוויקיפדיה כדי לקרוא עוד כמה שורות על מושג חשוב שהיא הזכירה. התלמידים השקדנים פחות יאבדו ריכוז די מהר, ויבלו את שארית השיעור במשחק באבלס סוער או בפייסבוק. שלא לדבר על אלה שיעשו זאת בסמארטפון, שבימים אלו אף אחד כבר לא מנסה להסתיר מתחת לשולחן.
תיאור זה יכול לייצג נאמנה כמעט כל שיעור שגרתי באחד מהמוסדות להשכלה גבוהה בארץ ובעולם. הטכנולוגיה המתוחכמת שכבשה זה-כבר את כיתת הלימוד נדמית לנו כדבר מובן מאליו. איך אפשר לכתוב עבודה סמינריונית ללא מאגרי מידע ממוחשבים? איך מכינים מצגת קבוצתית מבלי לשתף את כל הקבצים ב-iCloud? ואיך עושים תרגיל אלגברי מסובך, עם שברים, שורשים ולוגריתמים מכאן ועד הודעה חדשה בלי מחשבון ידידותי למשתמש?
ובכן, תשאלו את הסבים ואת ההורים שלכם. המחשוב המודרני אמנם החל את דרכו במוסדות להשכלה גבוהה, אך מכונות החישוב הראשונות שנבנו החל מסוף שנות ה-30' היו גדולות ממדים ומסורבלות. אף שהן היו פסגת הטכנולוגיה של אותם ימים והחליפו בהצלחה את סרגלי החישוב המכניים המיושנים, הן לא התקרבו ליכולות החישוב שיש כיום לכל מחשב ביתי פשוט.
גל המחשוב ההמוני באקדמיה החל רק לפני 55 שנה פחות או יותר, באוניברסיטאות בארה"ב. החל מסוף שנות ה-50', יותר ויותר מוסדות החלו להתפאר במערכות מחשוב, אך אפילו בשנות השבעים, סטודנטים עדיין נאלצו לחכות בתור ארוך כדי לקבל קצת זמן איכות עם המחשב, בידיהם כרטיסי ניקוב ששימשו לשמירת נתונים לפני עידן התקליטונים; ממש לא מחשב לכל סטודנט.
ומה עם אחת הפעולות הבסיסיות ביותר שכל סטודנט מכיר היטב כתיבת טקסט במעבד תמלילים כמו Pages? שכחו מזה. בשביל זה יש מכונת כתיבה. מי מאתנו לא נתקל בשיטוטיו בספרייה בעבודה עבת-כרס של מישהו מדור ההורים שלנו, כזאת שהוקלדה במכונת כתיבה בקפדנות מטורפת, כולל כל הנוסחאות המסובכות? גם להם אין מושג איך הם עשו את זה.
המחצית השנייה של סוף שנות ה-70' הביאה אתה את מהפכת המחשב הביתי. אחד מהדגמים הראשונים שזכו לפופולריות עצומה היה Apple II שהושק ב-1977 והציע ממשק גרפי וצבעוני במקום שורות טקסט אפרוריות. היה לו מעבד 1 מגה-הרץ ומקסימום K64 זיכרון, בגרסה היקרה יותר. רק תשוו למחשב MacBook Air חדש, שמאובזר ב-1.4 ג'יגה-הרץ ובזיכרון של 128 ג'יגה בייט.
בעשורים הבאים פלשו המחשבים הקומפקטיים לכל בית ולכל כיתת לימוד. הם נעשו יותר ויותר מהירים ומתוחכמים וקטנים בממדיהם, והכי חשוב: הם התחברו זה לזה. בשלב מסוים, נכנס לתמונה האימייל, שקדם לאינטרנט כמו שאנו מכירים אותה. תלמידי מחקר מהימים ההם מספרים שכתובת המייל האוניבריסיטאית אמנם הייתה חידוש נוצץ ומסקרן, אך כל עוד קהילת המשתמשים הייתה קטנה ומוגבלת, פשוט לא היה למי לשלוח אימיילים. רק בשנות ה-90' נכנסה לחיינו ה-World Wide Web, אותה רשת שכולנו כבר לא יכולים בלעדיה. תחשבו על זה: בעוד כמה מחזורים, הצעירים שיתחילו את לימודי התואר הראשון כבר לא יזכרו עולם בלי אינטרנט ובלי מסך מגע נוצץ, שנגיש לכל מטרה ובכל רגע.
להיות סטודנט בעידן טכנולוגיית המידע פירושו להתרחק מעט מספסל הלימודים ומהלוח המחיק ולהתחבר למרחבי ידע חדשים שלא היו נגישים בעבר; זה כמה שנים שאנו צופים דרך האינטרנט בשיעורים שאנשי הצוות של האוניברסיטה או של המכללה מקליטים בשבילנו בווידאו ומעלים לפלטפורה נוחה ומהירה כמו iTunes U, וזה כמה שנים שהרשת פותחת לנו צוהר לפרויקטים מדהימים בתחום ההשכלה הגבוהה, פרויקטים כמו edX וקורסרה, שמציעים קורסים אקדמיים מקוונים שמתאימים בול למדיום. זה לא מופרך לצפות שהאחים הקטנים שלכם כבר יוכלו להשלים את התואר האקדמי שלהם באוניברסיטת הרווארד, לצד חברים מכל העולם, מבלי לזוז מהספה ברמת גן.