יוצאת מהקלמר: וידוייה של מכורה לעטים

אני לא מוכנה שיקראו לי מכורה. חשוב לי להדגיש במרקר – אני לא מכורה, בטח שלא לעטים. אנשים רואים אותי בחנות – ומיד שופטים אותי. אם הם רק היו יודעים איזה יום עבר עליי בגזרת מכשירי הכתיבה, הם היו מדברים אחרת. מה, אני אמורה לקנות את העט הראשון שאני פוגשת? לא, חשוב לי לנסות את כולם. כבר קרה לי יותר מפעם אחת שרציתי לקנות עט כדורי ונפלתי על נובע, סליחה, לא נובע – זולף! אז אני לא מכורה, אני אחראית.

בכל מקרה, לפני כמה ימים הגעתי לחנות אחרי יום לימודים ארוך. כל היום באוניברסיטה כתבתי בעיפרון, סתם אחד ששאלתי מזה שישב לידי. זאת אומרת, אני ביקשתי עיפרון חודים, אבל הוא כנראה פספס את ה"חודים" – למרות שהיה מאוד שקט בכיתה ודי צעקתי לו: "חודים, חודים, תביא לי את זה עם החודים!". לא משנה.

בקיצור, יום שלם אני כותבת בעיפרון. המרצה מכתיבה את החומר הכי משעמם בעולם ואני עם עיפרון. בלי מחק, בלי כרית לאצבעות, בלי חוד נשלף. כלום – סתם עיפרון ועוד בצבע כתום. טוב שלפחות היה לזה טיפה קטע וינטג'י.

11 הדברים שכל סטודנט חייב לעצמו

זאת הייתה הפעם הראשונה השנה ששכחתי את הקלמר בבית. אני מודה שהיה בזה משהו מרגש – חייתי על הקצה, יצאתי מתחום הנוחות שלי. חוץ מזה, ידעתי שבסוף היום אלך לחנות כלי הכתיבה ואפצה את עצמי. העניין הוא שאחרי כמה זמן עם העיפרון, לא הייתי מסוגלת להתרכז יותר. התחלתי לצייר, אבל הציור היה כל כך אפרורי. הרגשתי כמו במנהרה ללא אור בקצה. כשחשבתי על הדימוי הזה, אור בקצה, כל כך התחשק לי לצייר אותו! ביקשתי מרקר מזאת שישבה לפניי. מה היא אומרת לי? קחי את הכחול, הצהוב עוד מעט נגמר לי. מה לא נתתי לה. עטים חלביים, טיפקס למריחה; אני טוש אם היא לא תקעה לי את מחורר הכוכבים, והיא אומרת לי "נגמר". מחר, חשבתי לעצמי, יהיה לי מחק נשלף בריח פונץ'-בננה ואת תישארי עם הקנאה.

לבסוף הגיעה השעה חמש ושמתי פעמיי לחנות. עברתי בבית כדי להחליף בגדים, כדי שלא יקרה מה שקרה לי בפעם הקודמת, כשמרוב התרגשות שפכתי על עצמי קסת דיו. ידעתי שאחרי יום שלם של איפוק, האהבה שלי למכשירי כתיבה עלולה להתפרץ על סטנד סרגלי הצורות, אז רק העפתי לכיוונו מבט חפוז וראיתי ששום דבר לא התחדש שם מלפני יומיים, נהפוך הוא - נגמרו סרגלי השבלולים. המשכתי הלאה, כי ידעתי מה אני צריכה – אני צריכה קצת זמן עם הפיילוטים. זה בהחלט היה יום של פיילוט.

רציתי עט אמין, אחד שיודע, שמבין, אחד עם עמוד שידרה, שחתם על מסמכים. לא גדול, לא חדש, אבל רשמי. נעמדתי מול החבורה הענקית הזאת וחייכתי לעצמי – שמתי עין על הירוק. רציתי אותו, וגם הוא רצה אותי. ביישן כזה, עומד יחידי, מציץ מאחורי ים של כחולים, הפלואורוסנט מאיר אותו באור יקרות. ואז זה קרה, מישהי נעמדה מאחוריי ושאלה אותי מה במבצע. כאילו אני עובדת בחנות. האמת, קל להתבלבל.

הסתובבתי אליה בחיוך. טפחתי לה על השכם ואמרתי – הכול, הכול במבצע, וקרצתי. וכשחזרתי לעט הירוק שלי, מה אני קולטת? יד שרירית מושטת לעברו בסלואו מושן וקוטפת אותו. לא ידעתי מה להגיד, עמדתי שותקת. אז לא, אני לא מכורה – אני פשוט רגישה לעסק הזה של המלאי האוזל.